זוהי שנת 1931 ונאקי תומפסון מחפש להיות לגיטימי, בעוד שגירית ווייט מוצאת את עצמה במנוסה בבכורה של 'Boardwalk Empire' בעונה 5.
[זו סקירה של טיילת האימפריה עונה 5, פרק 1. יהיו ספוילרים.]
-
עונה 4 של טיילת האימפריה הוכיח הרבה מאוד דברים במבט המפואר של טרנס וינטר על פשע מתקופת האיסור וגנגסטרים. זה הראה שתוכנית משעשעת ויפה לעתים קרובות יכולה סוף סוף למצוא את הסיפור המשמעותי ביותר שלה על ידי מעבר לפשע של פשע אמריקני בתחילת המאה ה -20 ואת האלימות העקובה מדם שלעתים קרובות ליוותה אותו. העונה העזה למשוך חוט רופף שתמיד היה משתלשל מחליפתו הצפויה אחרת, וצפה במשהו בולט ורהוט שמתגלה, דבר שנשזר כבר בחומר המותאם היטב.
שתוק ותרקדי סקירת מראה שחורה
עונה 4, יותר משלוש העונות של החוף המזרחי, שהגיעו לפניה, צמחו מבסיס של אופי, בניגוד לזה של העיקרון המעניין אך הפחות מדויק של בחינת ההיבטים הספציפיים של עבריינות בתקופה ידועה לשמצה. העונה תיחשב ככל הנראה כטובה ביותר בסדרה, מכיוון שהיא השתקפה בצורה כה חיה בחיי האנסמבל (בעיקר Chalky White והדובר החדש ד'ר ולנטין נרקיס) וכיצד החיים הללו עוצבו על ידי העולם בו הם חיו, במיוחד כשהיא הגיע לדאגות חברתיות עדיין רלוונטיות להפליא כמו גזע ומעמד.
מה שמעניין בבכורה של עונה 5 הוא: למרות עדויות אדירות לכך טיילת האימפריה הוא במיטבו כאשר מתמקדים בהרכב, נראה שהסדרה מתכוונת למקד את קשת הסיפור הסופית שלה בעיקר בדמות אחת, ולא סביבו.
ככאלה, 'ימי הזהב לבנים ולבנות' מכפילה את התעניינותה בנוקי תומפסון, דרך הצגת פלאשבק חוזר שעניינו נוקי צעיר והמורה שלו בקרוב, הקומודור, בסביבות 1884. ובעוד שהפלאשבק מציע כי ל- HBO עשויה להיות מדיניות לא כתובה בנוגע לרמות העגמומיות הכלולות בעונות האחרונות של הסדרה שלה (למשל, ההצצות האיומות, הספוניות, הרוגות המומנטום לעברו של ביל קומפטון לאורך כל הדרך דם אמיתי עשרת הפרקים האחרונים), המעקף לילדותו של נאקי, המפרט את יחסיו המתהווים עם הקומודור, נועד לחזק את החלטת הסדרה לקפוץ קדימה בזמן לשנת 1931 כשהיא מצמידה שני ניסיונותיו של נאקי להמציא את עצמו מחדש.
באיזו עונה מתה טארה בסואה
בשלב מוקדם, קשה לומר אם שיטה זו עובדת או לא. עם כל פלאשבק, קיים חשד ממושך שרבים ממה שעל המסך יכול היה להתמודד באותה מידה באמצעות דיאלוג בלבד, והשאיר זמן רב יותר לבחון את מאמציו של נאקי להנחית את בקרדי ואת יחסיו עם סאלי וויט של פטרישיה ארקט. כלומר, הפלאשבקים מציעים תובנה כלשהי לגבי מה שהפך את נאקי לנוקי שאנחנו מכירים, אך מעט ממנו מרגיש מספיק משכנע כדי להצדיק את השימוש הכבד שלו בבכורה.
הדבר היחיד שהפלאשבקים עושים טוב, לעומת זאת, הוא איזון התחושה שעקב קפיצת הזמן העונה קיימת בכיס מוזר, במקום הרחק מהסיפורים שעבד במשך שלוש עונות לספר. מהבחינה הזו, מכיוון שסיפור העלילה מוסר פחות או יותר מעונות 1-4, הוא יכול גם ללכת על כל התחושה המרוחקת הזו.
ולמרות שקפיצת הזמן הגיונית מבחינת מה שישרת בצורה הטובה ביותר את הסיפור הסופי הזה - הבאת התיקון העשרים ואחד לאור הזרקורים, כמו גם מותם של ג'ו מסריה ועלייתם שלאחר מכן של לאקי לוצ'יאנו ומאיר לנסקי - זה לא בלי כמה חסרונות בולטים.
טיילת האימפריה לא זוכה להשתתף בטבח יום האהבה הקדוש, שהיה מהווה חלון ראווה לאלגנטיות החזותית של המופע, אך יתכן שהוא גם הציב איזו השתקפות מטרידה על עליית הפשע המאורגן. וחשוב יותר, עם זאת, הסדרה מוצאת את עצמה לפתע ללא נוכחותו של ארנולד רוטשטיין הנוזל חלב, מייקל חלב סטולברג, שסופג להיות נפגע מחוץ למסך מאז שנפטר רוטשטיין בשנת 1928.
יאמר לזכותם של וינטר וצוותו שהם הצליחו להמשיך את סיפורו של רוטשטיין, על ידי התמקדות בתוצאות ההתרסקות בשוק המניות והדגשת ההסדר המקצועי של רוטשטיין עם אשתו המנוכרת של נוקי, מרגרט. הסצנה המוקדמת בה אחד המתווכים העובדים במשרדה של מרגרט מפנה את תשומת ליבם של כולם בכך שהוא משבח את ההתמדה של מיקי מאוס שנמלט לפני שהוא לוקח את חייו הוא דוגמה נאותה לציפוי ההיסטורי. טיילת האימפריה אוהב לשים את עוגת הדרמה התקופתית.
ונקודת מבט זו עובדת, מכיוון שהסדרה היא בכל מקרה בעיקר סוג של מראה מבפנים. מבוא העונה למרגרט מצליח גם לתמצת את האימה והייאוש שחשים אנשי כסף בעקבות ההתרסקות מבלי לגלות לקהל את אותן תמונות של גברים ונשים מחוץ לעבודה החיים בשכונות עוני או מתחננים לעבודה.
הסמוראי האחרון המבוסס על סיפור אמיתי
נראה שכל החוטים השונים מוכנים להיקשר זה לזה די מהר - ועם שמונה פרקים בלבד לעונה, זה סימן טוב. החריג האמיתי היחיד, אם כן, הוא הקשת של גיר לבן.
עונה אחרונה, טיילת האימפריה עשתה לעצמה טובה ענקית בכך שהפקידה את מייקל קנת וויליאמס להוביל חלק ניכר מסיפור העונה 4. וויליאמס הוכיח את עצמו כמי שמסוגל יותר להתמודד עם המשקל הנוסף המוטל על כתפי דמותו עם הופעה מדהימה שהפכה אותו ולכאורה לגנבת הסצנה ג'פרי רייט לכוכבי התוכנית.
עכשיו כשהוא במנוסה מהחוק אחרי שהשתחרר מחבורת שרשרת, השאלות לאן מועדות צ'לקי ומה הוביל לכליאתו מצביעות על כך שהדמות ניתנת שוב לאפשרות להיות המעשה המרכזי בקשת שלו. , אחד שהוא, בינתיים, רחוק מנאקי תומפסון ואטלנטיק סיטי. וכיוון שהדמות עצמה היא משהו יוצא מן הכלל בתכנית הגדולה של הדברים, הריחוק הזה מאפשר למופע ולוויליאמס אפשרות לחקור את Chalky White כגבר שעבר שינוי ניכר מאז אובדן בתו והגלות לכאורה שלו ב סוף העונה שעברה.
דרך כל זה, 'ימי הזהב לבנים ולבנות' מרגישים כמו תחילת הסוף. יש רצון מטעם וינטר, הסופרים האחרים והבמאים - במיוחד טים ואן פטן ואלן קולטר, שביים את שני הפרקים הראשונים של העונה - להפוך את כל רגע לרצינות שיכולה לבוא רק מגמר מתקרב. .
כמה עונות של שנות ה-70 מציגות
אחרת זה עשוי להרגיש קצת מעיק, אבל אחרי ההצלחה האקספרסיבית והמהדהדת של העונה שעברה, לצופים יש סיבה להאמין שהמסקנה ל טיילת האימפריה יצליחו להגיע מעבר לגוף הקרביים הטהור למשהו שארוז גם רגש אמיתי.
טיילת האימפריה ממשיך ביום ראשון הבא עם 'המאזין הטוב' @ 21:00 ב- HBO.
צילומים: Macall B. Polay / HBO