לפיגי יש עוצמת צריבה איטית שמגיעה לשיאה בסיום מעולה, ולמרות שהסרט היה יכול לקבל כתיבה מהודקת יותר, הוא צפייה מספקת.
יש מאמץ עצום לבדר, אבל ברומטס נגמרים הרעיונות מהר יותר ממה שהוא יכול לספק צחוקים אורגניים.
הטון והביצועים שלו נמצאים בצעד נעילה, יוצרים אווירה מוכרת אך יעילה, מה שהופך את MK Ultra למותחן ללא סלסולים שמזכיר פרנויה של שנות ה-70.
Triangle of Sadness הוא הסרה חריפה של משפיענים ואוגרי עושר, הפרק המטורלל ביותר של Below Deck ברבו משאלות שהם הפיקו.
הזר מוכיח שרייט הוא במאי וכותב מוכשר שיכול ליצור יצירת אמנות משכנעת שמטרידה את הקהל.
טאנג ווי ופארק הא-איל נותנים הופעות מהפנטות והמתח הקיים בין הדמויות שלהם מוגבר על ידי הכימיה המופלאה שלהם.
One Piece Film: Red נותן למעריצים בדיוק את מה שהם רוצים עם כמה הפתעות נוספות ומראה מרענן שנשאר נאמן לרוח הסדרה.
עם Strange World, הסיפור עוצר הנשימה, המצחיק ומחמם הלב הזה הוא יצירתיות וסיפור כנה במיטבו.
התסריט לא מצליח לעמוד בפני עצמו, אז זה תלוי בלי יונג-ג'ה ליצור נרטיב משכנע באמצעות הבימוי והביצוע שלו.
אימפריית האור מתנהגת פחות כמו סיפור עמוק על קשר אנושי בתוך זמנים אפלים ויותר כמוצג לא מתאים של נושא אחד יותר מדי.
במקום זאת, בלנקיטה הוא סרט שמאלץ את צופיו להתעמת עם האמיתות הקשות שמאחורי מערכות הכוח באמצעות נקודת מבט אוהדת ולא אמינה.
יש לו אנרגיה קדחתנית שהולכת לאיבוד בתוך ההוויה, ולמרות שיש לו צוות שחקנים נהדר, לוקח יותר מדי זמן להצביע על כך שהוא מתפתל עד הסוף.
Corsage נישאת על ידי ההופעה המבריקה של ויקי קריפס והנכונות שלה להתנגד למוסכמות הז'אנר לטובת אגדה אפלה וחולמנית.
הסרט מעוגן על ידי הופעות חזקות של דייזי רידלי ודייב מרהג'ה, לסרט יש בעיות קצב, אבל הוא מהדהד רגשית, הומוריסטי וניתן לקשר.
הנערה הזרזיר, אפילו עם הנושאים המטרידים שלה לגבי התעללות, היא מאמץ ניצחון על מציאת אהבה בתוכו.