יש לו אנרגיה קדחתנית שהולכת לאיבוד בתוך ההוויה, ולמרות שיש לו צוות שחקנים נהדר, לוקח יותר מדי זמן להצביע על כך שהוא מתפתל עד הסוף.
בָּבֶל הוא דקדנטי, יפה למראה, אבל ריק. זהו אודה להוליווד שהולכת לאיבוד בבלגן שלה, חסרת תסריט כתוב היטב שאם לא כן היה מאחד הכל. באורך של יותר משלוש שעות, בָּבֶל - כתב וביים דמיאן שאזל, אשר עשה גלים עם לה לה לנד - הוא לגמרי נפוח, כאוטי וחלול מכדי להיחשב טוב. יש לו אנרגיה מזמזמת וקדחתנית שהולכת לאיבוד בין ההוויה, ולמרות שיש לו צוות שחקנים נהדר, לוקח יותר מדי זמן כדי להצביע על כך שהוא מתפתל עד הסוף.
מתרחש במשך שני עשורים שמתחיל ב-1926, בָּבֶל עוקב אחר שפע של דמויות כשתעשיית הקולנוע עוברת מסרטים אילמים לסאונד. נלי לרוי (מרגוט רובי) היא שחקנית שאפתנית שעושה את זה בגדול ככוכבת קולנוע אילם, אבל נאבקת כשהוליווד משתנה סביבה; ג'ק קונרד (בראד פיט) הוא שחקן קולנוע אילם מפורסם שמגיע לסוף תקופתו, ומתקשה להרפות; מני טורס (דייגו קלווה) הוא עוזר קולנוע שהופך למפיק סרטים מצליח; אלינור סנט ג'ון (ז'אן סמארט) היא בעלת טור רכילות ידועה שכותבת על העליות והמורדות של המפורסמים ביותר בהוליווד; וסידני פאלמר (Jovan Adepo) הוא חצוצרן ג'אז שחולם לעשות יותר מאשר לנגן במסיבות. הדמויות מתמודדות עם חלקן ההוגן בנסיונות ובמצוקות כאשר כל מה שהן יודעות מתחיל להשתנות.
בָּבֶל הוא בסופו של דבר מסוג הסרטים שמאמינים שהוא עושה משהו עמוק כשהוא לא. הוא עטוף בפאר, אבל הוא רדוד עד כאב בליבה. קל להסיח את דעתו על ידי הנצנצים והזוהר שמרכיבים כמעט כל פריים, אבל שאזל לא מסוגל לפתח כראוי את הדמויות שלו מעבר לכתיבה הדקה שמרכיבה את מסעותיהם על המסך. בָּבֶל מתערער למרות גישתו המסנוורת והמסנוורת, שיכולה הייתה להסיח את דעתה בקלות מהסיפור דק הנייר שמתחת. זמן הריצה הארוך של הסרט לא עוזר להסוות חוסר לכידות בתוך הסיפור, מושך את האירועים לרעת הסרט.
אכן יש מה לומר על הדרך שבה הוליווד יכולה להרים את הקריירה של מישהו לפני שתפיל אותו כשדברים משתנים, שוכחים שכל אחד מהאנשים האלה קיים גם כשההשפעה שלהם נשארת בדרך כלשהי. שתעשיית הקולנוע, ככל שהיא מתפתחת, מייצרת אמנות שלנצח משאירה חותם, אפילו כששחקנים, מפיקים ובמאים באים והולכים כמו גלים על חוף הים, זו הערכה מתחשבת, אבל בָּבֶל לא חופר מספיק עמוק, לא מצליח לחקור את הרבדים והניואנסים של אמירה כזו.
הסרט של שאזל הוא די בומבסטי, אם כי יש בו רגעים משמעותיים שמתגברים על הביצוע המוגזם שלו. זה בהחלט סגנון על חומר כאן, ו בָּבֶל אין סיכוי להציל אף אחד מקווי העלילה הדקיקים שלו, החיים הפנימיים של הדמויות נזרקו בצורה אקראית מכדי להיות מלוכדים. של בבל לרצף מסיבת הפתיחה יש כישרון וכניסה מטורפת ממרגוט רובי, אבל שאר הסרט אף פעם לא מגיע להבטחה שהסצנה מציבה לכל אחת מהדמויות שלו. צוות השחקנים עושה מאמץ להעלות את הדמויות שלהם, ומוסיף להם קצת יותר עומק ממה שהתסריט מאפשר.
זה נכון במיוחד לגבי מרגוט רובי ודייגו קלווה, שכל אחד מהם מציע כמה ניואנסים בתיאורים שלהם. רובי מעבירה את החולמניות והספאנק של נלי, תוך שהיא מציגה את הפחד והתסכול שמתחילים להשתלט כשהקריירה שלה מקבלת תפנית. קלווה, בינתיים, מגלם את העוזר הנלהב של מני שמנצל כל הזדמנות שניתנה לו כדי לבנות מורשת שהוא מקווה שתחזיק מעמד. יש הרבה געגוע לא מפותח מובנה בדמותו של קלווה, אבל הוא מצליח להפוך את זה לאמין גם אם זה חתום.
שאר השחקנים מוצקים, אם כי הדמויות כולן נחלשות בגלל של בבל להתמקד בפאר מעל הכל. פשוט יש יותר מדי ניצוץ, והסרט כמעט טובע בו. הדמויות מושבתות במידה רבה בסרט שהוא בעצם חלל מסנוור. הצילום והתלבושות המרהיבות לא יכולות לפצות על הריקנות שלה - הן במה שהיא מנסה לומר והן בדרך שבה היא מנסה לומר זאת.
בָּבֶל לאקרנים בבתי הקולנוע ביום שישי, 23 בדצמבר. אורך הסרט הוא 188 דקות ומדורג R עבור תוכן מיני חזק וגס, עירום גרפי, אלימות עקובת מדם, שימוש בסמים ושפה נרחבת.